הגישה הקלינית שלי

מספר שנים לאחר שהתחלתי לעסוק בכירופרקטיקה, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לשאלה אחת חשובה: מדוע יש מטופלים שמחלימים, בעוד שאחרים - עם בעיות שנראות דומות להפליא - אינם מחלימים באותו אופן?

 

שני מטופלים עשויים להגיע לקליניקה בגיל דומה, עם מבנה גוף דומה, תסמינים דומים ואפילו ממצאים קליניים דומים. ובכל זאת, אחד מחלים במהירות, בעוד שהאחר מתקדם לאט יותר או מגיב אחרת לטיפול. רציתי להבין מדוע.

 

באותה תקופה נהגתי לשחות באופן קבוע בבריכת הטכניון. שמעתי לא פעם את הטענה המוכרת ששחייה היא הפעילות הגופנית הטובה ביותר לגב.

 

אולם הניסיון הקליני שלי הראה לי שלא תמיד כך הדבר. חלק מהמטופלים השתפרו באופן ברור בעקבות שחייה, בעוד שאחרים לא. סגנונות שחייה מסוימים נראו מועילים, ואילו אחרים עלולים היו להחמיר בעיות מכניות קיימות. התצפיות האלה גרמו לי להתחיל להטיל ספק בכמה מההנחות שקיבלתי במשך שנים כמובנות מאליהן.

 

התחלתי להרגיש שהתשובות שחיפשתי אינן נמצאות רק במסגרת הרפואה המערבית המקובלת. כדי להעמיק את הבנתי בתנועה, שיווי משקל, קואורדינציה וביומכניקה, פניתי גם אל תחומי הידע של המזרח. המסע הזה הוביל אותי אל הטאי צ'י והיוגה.

 

הטאי צ'י ריתק אותי מיד, משום שהוא, בראש ובראשונה, אמנות של תנועה. כבר לאחר השיעור הראשון הרגשתי שמצאתי דרך שתוכל להעמיק את הבנתי את גוף האדם. מאז המשכתי ללמוד, לתרגל ולהתפתח בתחום.

 

למדתי טאי צ'י בחיפה במשך ארבע שנים. לאחר מכן המשכתי את לימודיי אצל מאסטר ניר מלכי במרכז הישראלי לטאי צ'י בתל אביב, ובהמשך בדוג'ו הפרטי שלו. בשלוש השנים האחרונות אני תלמידו של אפי דינר.

 

הטאי צ'י לימד אותי להתבונן בגוף בדרך שונה מיסודה. הוא חידד את המודעות שלי לשיווי משקל, יציבה, העברת משקל, תזמון, קואורדינציה, מתח והרפיה, וליחסי הגומלין בין חלקי הגוף השונים. כיום, ההבנה הזו היא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אני בודק ומעריך את מצבם של המטופלים שלי.

 

הבנת הדקויות של התנועה היא אחד המפתחות לזיהוי ולאבחון של הפרעות מכניות בעמוד השדרה - ובגוף כולו.

 

​